טקסט תערוכה- "מחורבן לחורבן- שם זמני"
רמי אטר
אוצרת מיכל חסון גלייזר

בתערוכתו החדשה, מציב רמי אטר גוף עבודות הנע על הציר שבין האנדרטה המונומנטלית לבין השבר האישי המגולם בחלל הביתי. הברזל - חומר הגלם המזוהה עם יצירתו, עובר תחת ידיו תהליך של פירוק (דקונסטרוקציה). אם בתרבות המקומית נקשרות מתכות אלו לאתוס ההנצחה, לפסלי החוצות ולשלדי הזיכרון הלאומי, הרי שאצל אטר הן מקבלות משמעות אחרת. הדחף שלו ליצור דווקא מתוך מצב של חורבן מתמשך, הוא שמגדיר מחדש את המציאות כברת־חלוף. מכאן גם נגזרת המילה "זמני" בשם התערוכה: זוהי הצהרת סירוב להיכנע למעגל אינסופי של הרס, והפניית מבט אל פעולת היצירה עצמה כמקור של חיות ותקווה.
אטר אינו מבקש לייצר אובייקטים של הנצחה, אלא לעסוק בפירוק הסמלי של מושג ה"חורבן". אטר בוחן את המתרחש כאשר החומר מאבד את תפקידו כמגן, והופך לעדות אילמת לפגיעות האנושית. לאחר השואה, כתב עמוס עוז: "לא מתים מזיכרון, מתים משכחה". האנדרטאות שצמחו ברחבי אירופה ובישראל נועדו למנוע את השכחה הזו. כעת, משפטו של עוז עומד למבחן בזמן אמת, לנוכח מחיקה המגיעה מבפנים, מאלו האמונים על שמירת הזיכרון.
המהלך כולו מוצב בחלל כרצף קטוע של פרגמנטים מבודדים, חלקם נסתרים. דרך תנועה בין מרחבים של היעדר לעדויות חומריות, המבקרים מוזמנים לאסוף את חלקי החורבן ולנסות לאחות אותם לכדי זיכרון שלם. תחושת הקיטוע מהדהדת גם בעבודת הוידאו "האין", המתעדת את אנדרטת השואה בברלין בתכנונו של פיטר אייזנמן. המצלמה של אטר, עוקבת אחר מבקרים המופיעים ונעלמים בפריים, עד שהם נדמים לצלליות של נוכחות והיעדר בתוך מבוך הבטון. אטר מזהה את האנדרטה כמרחב של אובדן התמצאות ובדידות קולקטיבית, אותה הוא מהדהד לתחושת האובדן וההעלמות בשבעה באוקטובר.
העבודה "חירות" בוחנות את הקודים ההירואיים הטיפולוגיים של הפיסול הציבורי הישראלי, וחוזרות אל "המחווה המורמת" המוכרת מיצירותיהם של נתן רפפורט ונפתלי בזם. אטר מעניק לה פרשנות עכשווית - דמות הצועד המניפה דגל נעה בין מחאה להתפרקות; המחווה שהייתה בעבר סמל לריבונות, הופכת כעת לסימן שאלה. מאחורי נושא הדגל משתרכת שיירה של דמויות מתכת שדופות, שגופן נושא עקבות של צלקות ע"י פעולות של ריתוך והתכה. דמויות אחרות עברו תהליך של החסרה ונראות חלולות, כשלד של עצמן. הטכניקה של אטר, החסרה, גריעה, שריפה משרתת את רעיון ההיעדר, היוצר מעין חלל -פצע שהוא גם פתח לחיים אלטרנטיביים.
הדמויות אוחזות ידיים כעוגן הישרדותי; בתוך מרחב של שבר, הן מסרבות להרפות זו מזו. השיירה נחתמת בדמות הפונה לאחור, אולי כאשת לוט, או כדמות הממאנת להיפרד, אולי משל לזיכרון כובל האוחז בשיירה כולה. כך או כך, זהו רגע של היסוס: בין קדימה לאחור, בין תנועה לזיכרון.
המבט אל המרחב הציבורי מועתק לבסוף גם אל האינטימיות הפצועה של יישובי עוטף עזה. "בתי ילדים", פועלים כמיקרוקוסמוס של טראומה, הטיפול הגס בחומר, החיתוך והצריבה, הופכים את המתכת ל"גוף" פצוע. זהו דימוי חלול, מחורר ומצולק של מה שנקרא בית ילדים. דרך פיגורטיביות אנטי-הירואית המפסלת את השריד במקום את הגוף השלם, אטר מעמת את המבקרים עם המציאות הישראלית הנוכחית, השבר שנוצר באמון, בבית ובהבטחה הלאומית.
התערוכה מבקשת לשהות בתוך הסדק הזה ופשוט להכיר בחורבן.